פסק-דין בתיק ע"פ 5302/03

השופט א' א' לוי:

האישום

1.        בשעות הבוקר המוקדמות של יום 3.11.2000, בתום בילוי בדיסקוטק הנמצא בקיבוץ יגור, החלו חמישה צעירים את נסיעתם בדרכם לבתיהם בטירת הכרמל. החמישה נסעו ברכב מסוג שברולט שהיה שייך למשיב, טל יצחק. בשעה 04.50 לערך, כאשר הגיע הרכב לרחוב בר יהודה בחיפה, הוא סטה לימין, עלה על המדרכה, המשיך בנסיעה לאורך כ-30 מטרים, והתנגש בעוצמה רבה בעמוד של שלט הכוונה שהיה מוצב על הקצה הימני של המדרכה, בכיוון נסיעת הרכב. כתוצאה מכך הסתחרר הרכב סביב העמוד עד שנעצר, וצוותי משטרה ומד"א שהגיעו לזירת התאונה, גילו את תוצאותיה הטרגיות: 4 הרוגים, ורק אחד, המשיב, ניצל.

           בכתב-אישום שהגישה המערערת לבית המשפט המחוזי בחיפה, היא ייחסה את הנהיגה ברכב למשיב, ולהשקפתה הוא חטא בדרך נהיגתו בכל אלה: נסע במהירות מופרזת, נהג ברכב למרות עייפותו שנבעה משעות רבות ללא שינה, לא בלם את רכבו ולא האט את מהירות נסיעתו מיד לאחר שרכבו עלה על המדרכה, וכתוצאה מכך איבד את השליטה על הרכב. המערערת טענה (ראו סעיף 14 לכתב-האישום), כי המשיב עשה את כל אלה בשוויון נפש לאפשרות גרימת התאונה, ובנטילת סיכון בלתי סביר לאפשרות גרימתה תוך תקווה-הימור להגיע ליעדו בשלום. בגין כל אלה ייחסה המערערת למשיב עבירת הריגה לפי סעיף 298 לחוק העונשין, התשל"ז-1977, וכן עבירות תעבורה לפי פקודת התעבורה ותקנותיה - סטיה מנתיב נסיעה ונהיגה שלא במלוא החושים.

ההליכים בפני בית המשפט המחוזי

2.        המשיב התגונן במהלך משפטו בטענה כי הוא לא נהג כלל ברכב בשעת התאונה, וממילא אינו האדם שצריך לשאת בתוצאותיה. לחלופין נטען, כי התאונה נגרמה כתוצאה מתקלה מכנית ברכב. באשר לזהותו של נהג הרכב טען המשיב, כי בצאתם מהמועדון הוא אכן נהג ברכב, אולם במהלך הנסיעה התברר כי אחד מחבריו שכח במקום הבילוי כובע צמר, ועל כן סבה החבורה על עקבותיה. בהגיעם בשנית לקיבוץ יגור, עבר המשיב לספסל האחורי, שם נרדם, והוא אינו יודע מי נהג ברכב עובר לתאונה, הואיל והקיץ רק בבית החולים לשם הובל בעקבות פציעתו.

           בתום הליכים ארוכים ומייגעים, קבע בית המשפט בסוגיית הכשל המכני את אלה (ראו עמ' 484 להכרעת הדין):

"בשים לב לממצאים בזירה והאמור לעיל סבור אני כי הראיות מוכיחות מעבר לספק הסביר כי לא השבר בציר גרם לתאונה אלא התאונה היא שגרמה לשבירת הציר, וזאת גם אם היו בו סדקי עייפות קודם לאירוע התאונה. בהתאם, סבור אני כי יש לדחות את טענת הכשל הטכני, ובעניין זה, לא עלה בידי הנאשם לעורר ספק סביר בגרסת המאשימה".

           בית המשפט הוסיף, כי גם אם היה מוכח כשל מכני, לא היה בכך כדי לנקות את המשיב מאשם, הואיל "והגורם הדומיננטי לתאונה הינו הנהיגה הפרועה. אם היה הנהג נוהג בזהירות ובמגבלות המהירות המותרת בזירת התאונה, היתה התאונה או לפחות תוצאותיה הקטלניות, נמנעות".

           מאידך, קבע השופט המלומד של בית משפט קמא, כי לא הוכח במידה הנדרשת בפלילים כי המשיב היה נהגו של הרכב בעת קרות התאונה, ועל כן החליט לזכותו מכל העבירות שיוחסו לו.

           כנגד זיכוי זה משיגה המערערת בפנינו.

3.        בית משפט קמא התייחס באמון לגרסת המשיב לפיה מששבו ליגור הוא עבר למושב האחורי, ושם נותר עד לקרות התאונה. בית המשפט הדגיש כי את הגרסה הזו לפיה נהג אחר ברכב, השמיע המשיב באוזניהן של אחיות שטיפלו בו מיד כאשר פקח את עיניו, ובטרם ידע על התוצאה הקטלנית של התאונה בה נספו כל חבריו. בית המשפט ראה חשיבות גם בכך שגרסה זו הושמעה באוזניה של אחות ולא חוקר משטרה, ועל כן הובעה הדעה כי "אין להניח כי הנאשם, שהיה בשלהי עלפונו, מבודד מהסביבה ולא ידע כלל מה אירע בתאונה ומה גורל חבריו, תכנן בשלב זה את משפטו והתאים את הגרסה שמסר לאחיות בטיפול הנמרץ, לקו ההגנה שינקוט בעתיד" (עמוד 469).

           בית המשפט הוסיף והפנה לכך שהמשיב חזר על גרסה זו בפני קצין משטרה (סנ"צ עיסאווי), עמו שוחח שעות ספורות לאחר התאונה, ובעיקר הדגיש בית המשפט את התרשמותו של סנ"צ עיסאווי לפיה היתה אותה שעה הכרתו של המשיב מטושטשת, ועל כן הוחלט להימנע מרישום הודעה מפיו.

           בהמשך, ניתח בית המשפט המחוזי את ממצאי הזירה, ומצא כי אין באלה כדי להפריך מעבר לספק סביר את גרסתו של המשיב:

           א)  מיקומם של נוסעי הרכב לאחר התאונה, אינו שנוי במחלוקת: גופתה של שושנה וייס ז"ל (להלן "שושנה") נמצאה כשהיא מרותקת באמצעות חגורת בטיחות למושב הקדמי-ימני אשר נעקר ממקומו. ראשה של שושנה היה מונח על רגליו של חיים רפאילוב ז"ל (להלן: "חיים"), אשר נמצא במושב האמצעי מאחור. גופתו של ישראל אוחיון ז"ל (להלן: "ישראל"), נמצאה במושב האחורי מימין, כאשר חלק גופו העליון נוטה החוצה. גופתו של איתן שומנוב (להלן: "איתן") נמצאה במושב האחורי משמאל. המשיב נמצא כשאחוריו מונחים בין שני המושבים הקדמיים, גופו העליון נוטה לכיוון הדופן הימני של הרכב, ורגליו במושב הנהג, ושניים מהעדים (דנה נגלר ודוד מלכה) אף מסרו כי רגליו היו מתחת להגה ולכיוון הדוושות.

           ב)  בית משפט קמא היה שותף לדעה כי "מקום מציאת הנאשם וגופות חבריו תומך, לכאורה, במסקנה כי הנאשם הוא הנהג" (עמוד 472), אולם הוא הוסיף, כי אפשר שבפרק הזמן הקצר שחלף מאז איבד הנהג את השליטה על הרכב ועד לפגיעה בעמוד, נזרקו הנוסעים מצד אל צד, כך שהמקום בו נמצא לבסוף כל אחד מהם אין בו כדי להצביע על המשיב כמי שנהג ברכב. לעניין זה הפנה בית המשפט לכתמי דם שאותרו בחלל תא הנוסעים, ובעיקר לכתמים אלה: באזור תא הכפפות, מול המושב הקדמי, ובדיקה העלתה כי מדובר בדמו של המשיב. על כרית האוויר של הנהג וכיסוי המושב של הנהג נמצא דמו של ישראל אוחיון. על ריפוד הגג הימני מאחור נמצאו שרידים מדמו של חיים רפאילוב, ואילו כתמים מדמו של איתן שומנוב נמצאו על ריפוד הגג האחורי משמאל. על ריפוד הגג בצד הימני הקדמי נמצאו כתמים מדמה של שושנה וייס.

           ג)  לנוכח מקום מציאתם של כתמי הדם ברכב, לא שלל בית המשפט המחוזי את האפשרות שחיים רפאילוב ישב מלכתחילה בצידו הימני של המושב האחורי, ועקב הטלטולים עובר לתאונה נזרק למרכז המושב. המסקנה החשובה יותר של הערכאה הראשונה היתה שהימצאותם של כתמים מדמו של ישראל אוחיון על כרית האוויר וריפוד מושב הנהג, יוצרים אפשרות סבירה שהוא נהג ברכב, וגופתו טולטלה עד למקום שבו נמצאה כתוצאה מהסחרור שהיה כרוך במהלך הנסיעה על המדרכה.

           בית המשפט המחוזי היה ער לאפשרות שכתמים מדמו של ישראל הותזו לעבר מושב הנהג, וכן שכתמים אלה נותרו שם בעת החילוץ, אולם בית המשפט מצא כי כל האפשרויות הללו לא הוכחו במידה הנדרשת, ועל כן לא פגה עוצמתו של הספק בדבר זהות הנהג.

הטענות בערעור